גואטה דוד נ' עירית תל-אביב יפו 

עפא (ת"א) 80083/06 גואטה דוד נ' עירית תל-אביב יפו

בתי המשפט

בית משפט מחוזי תל אביב-יפו

עפא080083/06

בפני:

כב' השופטת ד"ר מיכל אגמון-גונן

תאריך:

13/04/2008

בעניין:

גואטה דוד

ע"י ב"כ עו"ד

התובע

נ ג ד

עירית תל-אביב יפו

ע"י ב"כ עו"ד

הנתבע

נוכחים:

מיני-רציו:

* תעבורה - עבירות - חניית רכב

.

למערער נרשם דו"ח בגין חניה אסורה וחניה שלא כחוק על המדרכה בת"א. המערער פנה מיד למשיבה וביקש לבטל את הדו"ח מאחר שחנה בצד הדרך למטרת פריקה וטעינה המותרת במקום. המשיבה דרשה מהמערער להמציא מסמכים להוכחת טענתו, אך דחתה את השגת המערער. המערער הורשע בבימ"ש קמא ומכאן הערעור.

.

בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור ופסק כי:

חוק עזר לתל-אביב-יפו (העמדת רכב וחנייתו), התשמ"ד-1983 קובע איסור חניה על מדרכה, אך לא מגדיר מדרכה. תקנות התעבורה מגדירות מדרכה כ"חלק מרוחבה של דרך שאינו כביש, המצוי בצד הכביש, ומיועד להולכי רגל, בין אם נמצא במפלס אחד עם הכביש ובין אם לאו." ההגדרה קובעת מבחן כפול: מבחן המיקום ומבחן השימוש. המקום בו חנה המערער לגרסת המפקחת שערכה את הדו"ח מהווה דרך. השאלה היא אם מדובר בחלק מהדרך המהווה "מדרכה". נראה כי כאשר מדובר באזור לצד הכביש המופרד ממנו כך שברור שהוא מיועד להולכי רגל הרי מדובר במדרכה. במקרה זה ספק אם מדובר במדרכה, לכן מבחינת המיקום אין המקרה עונה על הגדרת מדרכה. לפי השילוט הכניסה לכלי רכב מותרת בימי חול לצורך פריקה וטעינה בלבד בין השעות 9-15. היינו, על אף שמדובר במקום בו משתמשים הולכי רגל, מכוניות רשאיות להיכנס לשטח זה כך שמבחן השימוש מתקיים בחלקו. המחוקק העירוני רשאי היה להגדיר מדרכה. אם בחר לא לעשות כן, הרי במקרים בהם יש ספק אם מדובר במדרכה, עליו לפעול לטובת הנאשם.

אשר לפריקה וטעינה, המערער פנה לעירייה מיד עם קבלת הדו"ח וצירף אישור מבעלי דוכן להם סייע בהעברת ארגזים. העירייה השיבה למערער כעבור כשנה וחצי וביקשה שיוכיח בראיות כי פרק סחורה. אין חולק כי באזור בו חנה המערער החניה אסורה גם אם אין מדובר במדרכה, למעט לפריקה וטעינה. במקרה כזה, ולאור מצוקת החניה, כאשר העירייה עצמה מכירה בכך שיש צורך לאפשר חניה באזורים מסוימים לצרכי פריקה וטעינה, רישום דו"ח מבלי להמתין לפחות 10 דקות, מרוקן מתוכן את ההיתר לחנות לשם פריקה וטעינה. על המפקח לציין בדו"ח כמה זמן המתין לפני מתן הדו"ח, כדי שניתן יהיה לבחון אם מדובר בזמן סביר אם לאו. במקרה זה המערער פנה מיד בסמוך והביא אישור על סיוע בפריקה. העירייה יכולה היתה בקלות לברר זאת. פניה למערער רק בחלוף זמן רב, כאשר הוא אינו יכול עוד להוכיח את דבריו, גם היא צריכה לפעול לטובתו.

פסק דין

ביום 4.7.03 נרשם לחובת המערער דו"ח בגין חניה אסורה, חניה שלא כחוק על המדרכה בסמוך לכיכר דיזינגוף בתל אביב. המערער פנה מיד לאחר מכן למשיבה וביקש לבטל את הדו"ח. לטענתו חנה בצד הדרך למטרת פריקה וטעינה המותרת במקום. המשיבה דרשה מהמערער להמציא מסמכים להוכיח את טענתו בדבר פריקה וטעינה, ואף נערכה פגישה עם המערער במשרדי המשיבה. המשיבה לא קיבלה את השגת המערער. בדיון בבית משפט קמא כפר המערער באשמה וחזר על טענתו כי לא חנה על המדרכה. לטענתו לא ניתן לחנות על המדרכה באותו מקום עקב המצאותן של אדניות פרחים של מלון הנמצא בסמוך. כן חזר על טענתו כי עסק בפריקת סחורה במקום. לאחר דיון הוכחות הורשע המערער. המערער טוען הן כנגד ההרשעה, וכנגד הממצאים שאמץ בית משפט קמא, הן כנגד העונש. זהו בתמצית הערעור שלפניי.

• 

פסק דינו של בית משפט קמא

בדיון שנערך לפני כב' השופט דורון אפרים (ח 736915/11 דיון מיום 31.1.06), העידו המפקחת שערכה את הדו"ח והמערער. המפקחת העידה כי הגיעה ביום שישי לכיכר דיזינגוף וראתה כלי רכב חונים בכיכר. לדבריה, רכבים החונים בכיכר רואים אותם כרכבים החונים על המדרכה. הרכב של המערער עמד לטענתה בשטח הכיכר, ועל כן קיבל דו"ח של חניה אסורה על המדרכה. המפקחת אישרה כי כתבה בדו"ח שרכבו של המערער חנה ליד המלון, אך הכחישה כי הרכב חנה ברחוב זמנהוף. לדבריה, הרכב חנה בכיכר עצמה במקום הקרוב יותר למלון.

המערער הכחיש כי חנה על המדרכה. המערער טען כי בדו"ח נרשם כי רכבו חנה ליד המלון הנמצא סמוך לכיכר ואכן שם חנה, ברחוב זמנהוף. המערער הציג תמונות מהן ניתן ללמוד כי ליד מלון "סנטר" הנמצא בכיכר, מונחות אדניות על שפת המדרכה, ועל כן לא ניתן לחנות ליד המלון על המדרכה. לדבריו לא חנה על האבנים המשתלבות המהוות את שטח הכיכר, אלא לפני הכיכר. לדבריו, אכן חנה ליד הכניסה למלון, אלא שהכניסה למלון נמצאת על רחוב זמנהוף ולא בשטח הכיכר. עוד טען המערער כי המשיבה לא הוכיחה כי האבנים המשתלבות בכיכר הנמצאות בגובה הכביש מהוות מדרכה. עוד טען המערער כי החניה נעשתה לצורך פריקה וטעינה וכי חניה כזו מותרת במקום.

בית המשפט נתן הכרעת דין קצרה ולפיה:

"לאחר ששמעתי את שתי הגרסאות וראיתי את הצילומים, הגעתי לכלל דעה שהוכח לבית המשפט שהרכב חנה בתחום הנחשב ל"מדרכה", על פי ההגדרה שבחוק.

בפקודת התעבורה המונח "דרך" הכולל "מדרכה": לרבות או מסילה, דרך, רחוב, כיכר, מעבר, גשר או מקום פתוח שיש לציבור זכות לעבור בהם"

המפקחת הסבירה כי הרכב חנה במקום הנחשב לכיכר הנמצא בין רחוב זמנהוף לבין מרכז הכיכר, מכל הבחינות , לפי ההגדרה זהו שטח האסור לחניה והדו"ח נערך כדין.

אשר על כן, הריני מרשיע את הנאשם בדין."

בית המשפט לא הבהיר בהכרעת הדין מדוע העדיף את גרסת המפקחת על גרסת המערער, ומכל מקום לא התייחס כלל ועיקר לטענת המערער, שהועלתה בעדותו, כי חנה לצורך פריקה וטעינה, חניה המותרת לצורך כך במקום.

• 

טענות הצדדים בערעור

• 

טענות המערער

המערער חוזר בערעור על שלוש הטענות שהעלה בבית המשפט לעניינים מקומיים. ראשית, טוען המערער כי חנה ליד המלון, כפי שציינה המפקחת בדו"ח, וכיון שליד המלון מונחות אדניות על קצה המדרכה, הרי שלא ייתכן שחנה על המדרכה. עוד טוען המערער, כי גם אם תתקבל גרסת המפקחת לפיה חנה על האבנים המשתלבות בכניסה לכיכר, הרי שאין מדובר במדרכה. לבסוף טוען המערער כי מכל מקום חנה לצורך פריקה וטעינה לזמן קצר ביותר, חניה המותרת במקום. המערער טען כי פנה לעירייה ארבעה ימים לאחר קבלת הדו"ח והמציא מכתב מהחברה, שלעובדיה סייע בפריקה וטעינה. לדבריו, וכך אכן עולה מהמסמכים, רק שנה וחצי מאוחר יותר פנו אליו מהעירייה וביקשו מסמכים נוספים. לטענתו בשל התנהלות זו לא יכול היה להוכיח במועד המשפט כי אכן עסק בפריקה וטעינה.

ב. טענות המשיבה

המשיבה טוענת כי מדרכה היא כל מקום שהציבור רגיל לעבור בו. לטענת ב"כ המשיבה המונח דרך, כולל מדרכה. אשר לעניין הפריקה והטעינה, למרות שהענין לא נדון בבית משפט קמא, טוענת המשיבה, כי כיון שהמפקחת ציינה בדו"ח שלא היו סימני פריקה וטעינה ובית משפט קמא קיבל את עדותה, הרי שניתן להסיק כי המערער לא חנה לצורך פריקה וטעינה.

• 

האם המערער חנה על המדרכה

גם אם אקבל את קביעתו של בית משפט קמא, שהעדיף את עדות המפקחת לעניין מיקום חניית רכבו של המערער, זאת, על אף שלא הבהיר מדוע בחר לעשות כן, עדיין יש להתייחס לשאלה האם מדובר בחניה על מדרכה, ואם כן, האם הצליח המערער להוכיח כי חנה לצורך פריקה וטעינה. אפתח בשאלה האם מדובר בחניה על מדרכה.

חוק עזר לתל-אביב-יפו (העמדת רכב וחנייתו), התשמ"ד ?1983 קובע איסור חניה על מדרכה, אולם אינו מגדיר מדרכה. תקנות התעבורה, תשכ"א-1961 ( להלן: "תקנות התעבורה"), מגדירות מדרכה כך: "חלק מרוחבה של דרך שאינו כביש, המצוי בצד הכביש, ומיועד להולכי רגל, בין אם נמצא במפלס אחד עם הכביש ובין אם לאו."

בע"פ 1160/99 איתי הכהן נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 17.4.00), נקבע כי מכוח חוק הפרשנות יש לעשות שימוש בהגדרות בחוק כאשר תקנות בעניין, ובמקרה שלנו, חוק העזר, עוסקים באותו נושא. כב' השופט י' זמיר קבע לעניין תחולת ההגדרה בפקודת התעבורה על חוק העזר בעניין ניקיון (הדו"ח הוגש על פי חוק זה ולא על פי חוק העזר לעניין חניה), כי:

"ההקשר של עניין מסויים הוא הקשר הקיים בין אותו עניין לבין עניינים אחרים. לכל עניין יש מערכת של קשרים. היא שונה מעניין לעניין. הקשר לעניין יכול להיות קרוב או רחוק, גלוי או נסתר, חזק או חלש, והמשקל שלו יכול להיות, בהתאם לנסיבות, רב או מועט.... אפשר להפריד בין העניין הנדון לבין הקשר העניין, כאמור בסיפא לסעיף 2 לחוק הפרשנות, ולבדוק תחילה את העניין ולאחר מכן, בנפרד, את הקשרו. אך למעשה העניין והקשרו שלובים זה בזה, ובדרך כלל אין צורך להפריד בין הדבקים, אלא ניתן לדון בהם כחטיבה אחת. בהתאם לכך נדבר להלן על הקשר העניין כמונח הכולל את העניין עצמו....

ההקשר של סעיף בחוק כולל, בין היתר, את מהות החוק בו נכלל הסעיף, את הרקע ואת הטעם לחקיקת החוק או הסעיף, את הסעיפים הסמוכים לאותו סעיף, את הסעיפים בחוקים אחרים העוסקים בעניין דומה, את האינטרס הציבורי הכרוך בסעיף. המשקל המצטבר של כל אלה מוביל אל תכלית הסעיף והתכלית היא תשעה קבים של ההקשר. ראו א' ברק, פרשנות במשפט, כרך שני: פרשנות החקיקה (1993), 148-144. על יסוד ההקשר של הסעיף, במובן זה, יש לברר אם הגדרה שניתנה למונח בחוק מתיישבת עם ההקשר של העניין הנדון. ראו ע"פ 323/84 שריקי נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(3) 505, 517-516; רע"א 3527/96 אקסלברד נ' מנהל מס רכוש אזור חדרה, פ"ד נב(5) 385. ואחת היא אם העניין הנדון הוא עניין אזרחי או עניין פלילי. "

כאמור, המונח "מדרכה" לא מוגדר בחוק העזר. עם זאת, חוק העזר הותקן על ידי מועצת העירייה מכוח סמכותה על פי סעיף 77(א)(2) לפקודת התעבורה. חלק ב', פרק שני, סימן י' לתקנות התעבורה, דן אף הוא באיסורי חניה וסעיף 72 (2א) לתקנות התעבורה אוסר חניה "על מדרכה, למעט במקום שהוסדר להעמדת רכב והחנייתו לפי חוק עזר שהותקן לפי סעיף 77 לפקודה ובלבד שנותר מעבר להולכי רגל".

לאור האמור, וכיון שמדובר באותו עניין נפנה להגדרת תקנות התעבורה. בתקנות התעבורה מוגדרת "מדרכה" כ"חלק מרוחבה של דרך שאינו כביש, המצוי בצד הכביש, ומיועד להולכי רגל בין אם נמצא במפלס אחד עם הכביש ובין אם לאו". המונח "דרך" הוגדר בפקודת התעבורה - "לרבות כל מסילה, דרך, רחוב, סמטה, ככר, מעבר, גשר או מקום פתוח שיש לציבור זכות שלעבור בהם". המונח "כביש" הוגדר בתקנות התעבורה כ"חלק הדרך המיועד לתנועת כלי רכב, או שנסלל או שופר לשם כך, או שתנועת כלי רכב נוהגת לעבור בו, למעט שולי הדרך".

עולה מההגדרות לעיל כי המקום בו חנה המערער לגרסת המפקחת מהווה דרך. השאלה היא אם מדובר בחלק מהדרך המהווה "מדרכה". ההגדרה קובעת מבחן כפול. הראשון, מיקום המדרכה צריך להיות "חלק מרוחבה של דרך" כאמור בתקנות, כלומר לצידי הכביש. השני, השימוש שנעשה - האם מדובר במקום שמיועד לשימוש הולכי רגל. לעניין זה נדרש בית המשפט העליון בע"פ 50/71 אנוש בר-שלום נ' מדינת ישראל, פ"ד כה(1) 679 (26.4.71). באותה עת לא הגדירו תקנות התעבורה מדרכה מהי, והשאלה היתה האם רצועת עפר לצד הכביש המובדלת ממנו באבני שפה מהווה מדרכה. כב' השופט עציוני קבע:

"ישנו שלב שבו מפסיק צד הדרך להיות מקום סתם ומתחיל להיות ראוי להקרא מדרכה. שלב זה הוא לדעתי שלב הפרדתו מן הכביש בדרך בולטת (למשל על ידי אבני שפה) והקצאתו לשימושם הבלעדי של הולכי רגל. זהו לכן גם השלב שבו מתחילה לחול תקנה 80(2) (היום תקנה 72(2) האוסרת על החניית כלי רכב? תקנה 120?(ותקנה 108 היום) אוסרת על הולכי רגל את ההליכה בכביש, אלא אם כן אין בצידו "מדרכה או שוליים תקינים". הוראה זו?מטרתה להפריד בין תנועת הרגלים לתנועת המכוניות לטובתן ובטחונן של שתי הקבוצות?האיסור על החניית רכב על מדרכה הוא איפוא חיוני להשלמת המטרה של ההפרדה בין תנועת הולכי הרגל לתנועת המכוניות?היסודות הרלוונטיים הם הייעוד והמיקום?"

לטעמי הדברים יפים גם לענייננו. כאשר מדובר באזור לצד הכביש המופרד ממנו כך שברור שהוא מיועד להולכי רגל הרי מדובר במדרכה. במקרה שלפניי קיים ספק אם אכן מדובר במדרכה. במקרה זה האבנים המשתלבות נמצאות בהמשך הכביש ולא לרוחב הכביש, על-כן, מבחינת המיקום אין המקרה שלפניי עונה על הגדרת מדרכה. על פי השילוט המופיע בתמונות שהציג המערער הכניסה לכלי רכב מותרת בימי חול לצורך פריקה וטעינה בלבד מהשעה 09:00 עד השעה 15:00. היינו, על אף שמדובר במקום בו משתמשים הולכי רגל, מכוניות רשאיות להיכנס לשטח זה. כלומר, מבחן השימוש מתקיים בחלקו, ואילו מבחן המיקום אינו מתקיים.

מכל מקום, כאמור, מדובר בתקנות התעבורה ולא בחוק העזר. המחוקק העירוני רשאי היה להגדיר מדרכה. אם בחר המחוקק העירוני שלא להגדיר מדרכה, הרי במקרים בהם יש ספק אם מדובר במדרכה, על הספק לפעול לטובת הנאשם, המערער.

4. פריקה וטעינה

ניתן היה לסיים את פסק הדין כבר בשלב זה ולקבל את הערעור. אולם, מצאתי לנכון לדון בטענתו של המערער גם לעניין פריקה וטעינה, שכן טענה זו מהותית ואינה נוגעת רק למיקום הספציפי בו חנה המערער, אלא לכל מקום בו מותרת חניה לצורך פריקה וטעינה. המערער טען, כאמור כי עסק בפריקה וטעינה. המערער פנה במכתב בעניין זה לעירייה מיד עם קבלת הדו"ח (לאחר 3 ימים). המערער צירף למכתב אישור מבעלי דוכן להם סייע בהעברת ארגזים. העירייה השיבה למערער במכתב כשנה וחצי מאוחר יותר וביקשה שיוכיח באמצעות קבלות או חשבוניות כי אכן פרק סחורה. המערער הסביר את נסיבות הפריקה, וטען כי ממילא לאחר שנה וחצי אינו יכול להמציא ראיות בעניין.

אין מחלוקת כי באזור בו חנה המערער החניה אסורה, גם אם אין מדובר במדרכה, למעט לצורך "פריקה וטעינה". המפקחת לא העידה לעניין זה אך בדו"ח ציינה כי לא נראו סימני פריקה וטעינה. בית משפט קמא, כאמור, כלל לא דן בטענה זו של המערער. בערעור טענה ב"כ המערער כי: "סימני פריקה וטעינה זה לראות בפועל בן אדם שמוציא ומחזיק מדלת המכונית." עוד טענה כי הדרישה להמצאת קבלה או חשבונית הייתה לפנים משורת הדין.

ובכן, סביר להניח כי אם הפקחית הייתה רואה את המערער פורק בפועל סחורה ממכוניתו לא הייתה רושמת לו דו"ח. אולם, כאשר הפריקה היא למקום מרוחק ולו במעט, הרי שסביר כי בעל רכב הפורק ממנו או אמור להעמיס עליו סחורה, יחנה, יקח את הסחורה, או יסור למקום ממנו עליו להעמיס סחורה ואז יחזור לרכבו. בפרק זמן זה, שאמור לארוך לא יותר ממספר דקות, הרכב חונה ולא ניכרים בו "סימני פריקה וטעינה". לדעתי, כדי לתת דו"ח על חניה אסורה במקום שמותר לחנות בו לצורך פריקה וטעינה, יש להמתין לפחות 10 דקות, כדי לבחון האם הנהג חוזר, ואז לשאול אותו לאיזה צורך החנה את הרכב. אז, אם יטען שעסק בפריקה וטעינה, ניתן לשאול לאן או מאין הביא את הסחורה, ולבדוק זאת בו במקום. המפקחת העידה כי עברה בכיכר ראתה רכבים חונים ורשמה דו"חות. באופו כזה לא ניתן לדעת האם המערער חנה לצורך פריקה וטעינה אם לאו. אגב, יש מקומות בעולם בהם מצוין כמה זמן ניתן לחנות לצרכי פריקה וטעינה ויש כרטיסים מיוחדים לעניין זה.

במצוקת החניה הקיימת, כאשר העירייה עצמה מכירה בכך כי יש צורך לאפשר חניה באזורים מסוימים לצרכי פריקה וטעינה, רישום דו"ח מבלי להמתין לפחות עשר דקות, מרוקן למעשה מתוכן את ההיתר לחנות לצורך פריקה וטעינה. על המפקח/ת לציין בדו"ח כמה זמן המתינו לפני מתן הדו"ח, כדי שניתן יהיה לבחון אם מדובר בזמן סביר אם לאו.

כך, באופן כללי. במקרה שלפניי המערער פנה מיד בסמוך והביא אישור מבעל חנות דיסקים כי סייע לו בפריקה. העירייה יכולה הייתה בקלות לברר זאת. פניה למערער רק בחלוף זמן רב, כאשר הוא אינו יכול עוד להוכיח את דבריו, גם היא צריכה לפעול לטובתו.

משני הטעמים לעיל החלטתי לקבל את הערעור. לאור האמור אני מורה על ביטול פסק דינו של בית משפט קמא וזיכויו של המערער.

5129371

54678313ניתן היום ‏ח' ניסן, תשס"ח (‏13 אפריל, 2008 ) בהעדר הצדדים.

5129371

54678313המזכירות תשלח עותק פסק הדין לצדדים.

מיכל אגמון גונן 54678313-80083/06

ד"ר מיכל אגמון-גונן, שופטת

נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה